Loading AI tools
מוויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
זכויותיהם של לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים (להט"ב) בממלכה המאוחדת מוגדרות כשוות לאלו של הטרוסקסואלים בעלי תחושת התאמה לזהותם המגדרית. לפני כניסתה הרשמית של דת הנצרות לבריטניה בשנת 597 לספירה, כאשר אוגוסטינוס מקנטרברי (אנ') הגיע לאזור (נזיר נוצרי שהפך לארכיבישוף הראשון של קנטרברי בשנת 597 ונחשב ל-"שליח האנגלים" ולדמות מייסדת של הכנסייה האנגליקנית), קיימות השערות רבות לפיהן תושבי האזור ביצעו פעילויות הומוסקסואליות במהלך התקופות הקלטיות, רומיות והאנגלו-סכסיות.[1][2][3] לאחר שנת 597 לספירה, נטיות הומוסקסואליות ומוסר הנצרות החלו להתנגש, בעוד שפעילות הומוסקסואלית אופיינה כ-"חוטאת" אבל לא בלתי חוקית. עם זאת, על פי חוק מעשה הסדום משנת 1533, קיום מין אנאלי בקרב זוגות גברים הוצא מחוץ לחוק והחל לשאת בעונש מוות. מאז, קיום פעילות הומוסקסואלית בקרב גברים נותרה עבירה פלילית אך עם עונשים משתנים במשך השנים עד ההכשרה שלה בחוק בקרב זוגות גברים מבוגרים בהסכמה באנגליה ובוויילס בשנת 1967, בסקוטלנד ב-1981 ובצפון אירלנד ב-1982. בניגוד לזוגות גברים הומוסקסואלים, פעילות הומוסקסואלית נשית בקרב זוגות נשים לסביות הוגדרה כחוקית מאז ומעולם.
הממלכה המאוחדת | |
מעמד בחוק | חוקי בקרב גברים באנגליה וויילס מאז 1967, סקוטלנד מאז 1981 וצפון אירלנד מאז 1982. חוקי בקרב נשים מאז ומעולם |
---|---|
טרנסג'נדריות | ישנה הכרה בשינוי מגדר מאז 2005, ניתוח להתאמה מגדרית לא נדרש |
שירות צבאי | לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים מוצהרים רשאים לשרת |
הגנה מפני אפליה | הגנה מוחלטת מפני אפליה על רקע נטייה מינית או זהות מגדרית |
זכויות משפחה | |
הכרה בזוגיות חד־מינית | ישנה הכרה בשותפויות רשומות מאז 2005 בפריסה ארצית ובנישואים חד-מיניים באנגליה, ויילס וסקטולנד מאז 2014 וצפון אירלנד מאז 2020 |
אימוץ | ישנה הכרה באימוץ משותף על ידי זוגות חד-מיניים באנגליה וויילס מאז 2005, סקוטלנד מאז 2009 וצפון אירלנד מאז 2013 |
הצבעה על הצהרת האו"ם | בעד |
מאז תחילת המאה ה-21, מעמד זכויותיהם של אזרחי להט"ב בריטים החל להשתנות מקצה לקצה. בשנת 1999 מספר הגנות מפני אפליה על רקע נטייה מינית נחקקו ולאחר מכן הורחבו לאיסור מוחלט במסגרת חוק השוויון 2010 (אנ') לצד העילה של "שינוי מין". בשנת 2001, גיל ההסכמה בקרב זוגות הומוסקסואלים הושווה ל-16 שנים כמו לזוגות הטרוסקסואלים. בשנת 2003, לאחר שהוכנס בשנות ה-80, בוטל סעיף 28 לחוק הממשל המקומי 1988 שאסר על "קידום הומוסקסואליות" ו-"קבלה של הומוסקסואליות" בבתי ספר ורשויות מקומיות. מאז 2005, טרנסג'נדרים בריטים בעלי דיספוריה מגדרית החלו להיות רשאים להגיש בקשה לשינוי המגדר המשפטי שלהם. באותה שנה, זוגות חד-מיניים החלו להיות זכאים להיכנס למעמד זוגיות של שותפות אזרחית (בפריסה ארצית) ולאמץ באופן חורג ומשותף באנגליה ובוויילס. מאוחר יותר סקוטלנד עקבה אחר חקיקת ההכשרה של אימוץ ילדים על ידי זוגות חד-מיניים ב-2009 וצפון אירלנד ב-2013. גישה לנישואים חד-מיניים הוכשרה באנגליה, ויילס וסקוטלנד ב-2014,[4] ומאוחר יותר בצפון אירלנד ב-2020.[5] על פי סקר שנערך בשנת 2019 על ידי "Eurobarometer" (אנ'), כ-85% מהנסקרים הבריטים תמכו בהכשרה של נישואים חד-מיניים ברחבי אירופה.
מפקד האוכלוסין של הממלכה המאוחדת לשנת 2021 מצא כי 3.2% מהאזרחים באנגליה ובוויילס זוהו כלסביות, הומוסקסואלים, ביסקסואלים או אחרים, ו-262,000 כטרנסג'נדרים.[6] עם זאת, חברת ניתוח הנתונים הבריטית "YouGov" (אנ') טענה שתוצאות המפקד מושפעות מתת-דיווח, והעריכה שהנתון בפועל הוא בין 5% ל-7%.[7][8] לאורך השנים, קהילות להט"ב רחבות מאוד התפתחו ברחבי הממלכה, בעיקר בברייטון, שנחשבת ל-"בירת ההומוסקסואלים" הלא רשמית של המדינה, בנוסף לקהילות גדולות אחרות בבירה לונדון ובערים מנצ'סטר, ברמינגהאם, בריסטול, קארדיף, לידס, ליברפול, ניוקאסל על הטיין, אדינבורו, בלפסט וסאות'המפטון שבכולן קיימים "כפרים הומוסקסואלים" ומצוינים מצעדי גאווה שנתיים.
החוק האנגלי החל להגדיר קיום מין אנאלי בקרב גברים הומוסקסואלים כעבירה פלילית מאז שנת 1533 שדינה עונש מוות בתלייה בעקבות חקיקת חוק מעשה הסדום 1533 (אנ'),[9] שנחתם על ידי מלך אנגליה, הנרי השמיני.[10] החוק היה החוק האזרחי הראשון במדינה לאיסור "מעשי סדום" בעוד שבעבר עבירות פליליות מרקע כזה טופלו על ידי בתי משפט של כנסיות. החוק בוטל 20 שנה לאחר מכן ב-1553 עם תחילת הכהונה של מרי הראשונה (בתו של הנרי השמיני) כמלכת אנגליה, אך הוא הוטל מחדש בשנת 1563 תחת כהונתה של אליזבת הראשונה. ג'יימס פראט וג'ון סמית' היו שני האנשים האחרונים שהוצאו להורג באנגליה באשמת מעשה סדום. הם נעצרו באוגוסט 1835, לאחר שנטען כי הם נצפו מקיימים יחסי מין הומוסקסואליים. בנובמבר אותה שנה הם נתלו מול כלא ניוגייט בלונדון.[11]
למרות שסעיף 61 שנחקק כחלק מחוק העבירות נגד האדם משנת 1861 (אנ') הסיר את עונש המוות על קיום פעילות הומוסקסואלית בין גברים בחוק הבריטי, היא נותרה עבירה פלילית שנושאת עונש מאסר עבור מורשעים. בשנת 1862 נכנס לתוקף קוד העונשין ההודי שנוצר על ידי השלטונות הקולוניאליסטים הבריטים של הראג' הבריטי (הודו של היום). הקוד כלל את סעיף 377, שהפליל פעילות הומוסקסואלית בהודו ושימש כבסיס לקוד הפלילי במושבות האחרות של האימפריה הבריטית ובכך, המשיך להפליל (על פי התוכן שלו) פעילות הומוסקסואלית בשאר המושבות.[13] כיום, קודי עונשין שמפלילים פעילות הומוסקסואלית גברית בין מבוגרים בהסכמה בעקבות ירושה של קוד העונשין ההודי לאחר קבלת עצמאותן מהאימפריה הבריטית עדיין קיימים ב-30 מדינות שהיו בעבר קולוניות של האימפריה והיום חברות בארגון חבר העמים הבריטי. סעיף 11 לחוק הפלילי (תיקון) משנת 1885 (אנ') (שידוע לעיתים קרובות כ-"תיקון לאבויצ'רה" (אנ')) הרחיב את תוכן החוק הפלילי שהתייחס להפללה של הומוסקסואליות ברחבי האימפריה הבריטית כך שיכלול איסור על קיום של כל מעשה הומוסקסואלי בין גברים, גם כאשר לא היו קיימים עדים לכך שהמעשה התבצע בפועל. משמעות התיקון הייתה שניתן להרשיע חשודים בגין מעשים פרטיים, ולעיתים קרובות אף מכתב בין שני גברים המביע חיבה הוגדר כראיה שמספיקה עבור הרשעה.[14] הסופר האירי אוסקר ויילד ידוע כמי שהורשע על פי תוכן התיקון שבעקבותיו נידון לשנתיים של עבודת עונשין. בסקוטלנד, למרות שלא היו חוקים שהפכו פעילות הומוסקסואלית בין גברים לעבירה פלילית בין 1424 ל-1707,[15] מעשים הומוסקסואלים נענשו. דוגמה ידועה לכך היא הוועדה למשפטו של גאווין בל.[16]
בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, המשטרה הבריטית אכפה באופן פעיל חוקים שהפלילו הומוסקסואליות גברית. עד סוף 1954, כ-1,069 גברים הומוסקסואלים נכלאו באנגליה ובוויילס, עם גיל ממוצע של 37 שנים, על רקע נטייתם המינית.[17] מספר מעצרים מפורסמים באותן שנים שבוצעו כללו את מעצרו של המתמטיקאי, מדען המחשבים, לוגיקן, אנליטיקאי קריפטי, פילוסוף והביולוג המתמטיקאי האנגלי אלן טיורינג שהורשע ב-1952 בקיום "מעשה מגונה גס" (פעילות הומוסקסואלית). בעקבות מעצרו הוא נאלץ ליטול הורמונים נשיים (סירוס כימי) כחלופה למאסר. טיורינג התאבד בשנת 1954. בשנת 2009, בתגובה לעתירה, ראש הממשלה גורדון בראון, פרסם התנצלות בשם ממשלת בריטניה על "הדרך המחרידה שבה התייחסו לטיורינג".[18][19] בשנת 1954, משפטו ומאסרו של הפוליטיקאי אדוארד מונטגו (אנ'), בעל הקרקעות מייקל פיט-ריברס (אנ') והעיתונאי פיטר ווילדבלוד (אנ') בגין ביצוע "מעשים הומוסקסואלים מגונים" עוררו סערה ציבורית והובילו להקמת ועדה שתבחן ותדווח על תוכן החוק הפלילי הקיים שכולל התייחסות ל-"עבירות הומוסקסואליות" שמונתה על ידי הפוליטיקאים דייוויד מקסוול פייף, הרוזן הראשון מקילמויר (אנ') ויו לוקאס-ט' (אנ').
ב-24 באוגוסט 1954 הוקמה ועדת וולפנדן כדי לבחון את החוק הפלילי הבריטי שמתייחס ל-"עבירות הומוסקסואליות". הדו"ח של הוועדה המחלקתית לעבירות הומוסקסואליות וזנות (שידוע לרוב כדו"ח וולפנדן (אנ')) פורסם ב-3 בספטמבר 1957. הוא המליץ כי "התנהגות הומוסקסואלית בין מבוגרים בהסכמה באופן פרטי לא צריכה להיות עוד עבירה פלילית" ומצא כי "לא ניתן להתייחס להומוסקסואליות באופן לגיטימי כמחלה, מכיוון שבמקרים רבים היא הסימפטום היחיד, ותואמת לבריאות נפשית מלאה מבחינות אחרות".[20]
באוקטובר 1957, הארכיבישוף מקנטרברי, ג'אופריי פישר (אנ'), הצהיר את תמיכתו בהמלצות דו"ח וולפנדן, בה אמר כי "יש תחום קדוש של פרטיות... שהחוק, באופן כללי, לא חייב לחדור לתוכו. זהו עיקרון של חשיבות עליונה לשמירה על חירות האדם, הכבוד העצמי והאחריות". הדיון הפרלמנטרי הראשון על דו"ח וולפנדן נערך ב-4 בדצמבר 1957 על ידי הפוליטיקאי פרנק פאקנהאם (אנ'). מתוך 17 עמיתים שדיברו בדיון, 8 תמכו באופן נרחב בהמלצות בדו"ח וולפנדן. מקסוול פייף, שבאותה תקופה כיהן כלורד צ'נסלור ודיבר בשם הממשלה, הטיל ספק בכך שתהיה תמיכה ציבורית רבה ביישום ההמלצות והצהיר כי נדרש מחקר נוסף. ב-12 במאי 1958 ארגון החברה לרפורמה בחוק ההומוסקסואלי (אנ') נוסד כדי לקדם את יישום המלצות ועדת וולפנדן.[21]
בשנת 1965, הציע הפוליטיקאי לורד אראן (אנ') מהמפלגה השמרנית הכשרה של קיום פעילות הומוסקסואלית גברית בין מבוגרים בהסכמה בבית הלורדים (הבית העליון בפרלמנט הבריטי). שנה לאחר מכן, הפוליטיקאי האמפרי ברקלי (אנ') חזר על ההצעה גם כן בבית הנבחרים הבריטי (הבית התחתון) אבל לא נבחר שנית בבחירות הכלליות שהתקיימו באותה שנה וייחס את תבוסתו להשלכות של חוסר הפופולריות של ההצעה. עם זאת, בבית הנבחרים החדש שנבחר, הפוליטיקאי ליאו אבסה (אנ') ממפלגת הלייבור המשיך לקדם את הסוגיה והציע את הצעת חוק עבירות המין 1967 (אנ') בפני בית הנבחרים על מנת ליישם חלק מהמלצות ועדת וולפנדן לאחר כמעט 10 שנים של מסע הסברה בנושא.
חוק עבירות המין 1967 התקבל וקיבל הסכמה מלכותית (אנ') ב-27 ביולי 1967 לאחר ויכוח אינטנסיבי בשעות הלילה המאוחרות בבית הנבחרים. החוק שמר על הפללה של נושאים כלליים של "מעשי סדום ומעשים מגונים" בין גברים, אבל הכשיר באופן מוגבל פעילות הומוסקסואלית כאשר מתקיימים שלושה תנאים, בהם: המעשה צריך להיות מבוצע בהסכמה, המעשה צריך להתרחש בפרטיות והמעשה יכול להיות מעורב רק בין זוג אנשים שהגיעו לגיל הסכמה של 21 שנים. גיל ההסכמה נקבע לגיל גבוה יותר עבור זוגות הומוסקסואלים מזה של זוגות הטרוסקסואלים שעמד על גיל נמוך יותר של 16 שנים באותה תקופה. בנוסף, התרת קיום המעשה "באופן פרטי" הוגבלה בהשתתפות לשני אנשים בלבד. התנאי הזה פורש בקפדנות על ידי בתי משפט שנקטו בו כדי להפליל מעשים מיניים שיתבצעו לדוגמה בחדר מלון או בבתים פרטיים שבהם נכח אדם שלישי (גם אם אותו אדם היה נוכח בחדר אחר). עם זאת, הגבלות אלו בוטלו על ידי בית הדין האירופי לזכויות אדם בשנת 2000.
תוכן חוק עבירות המין 1967 נכלל רק בשטחי אנגליה וויילס. בעקבות זאת, ארגונים שונים המשיכו לפעול למען ההרחבה של תוכן החוק גם על שטחי סקוטלנד וצפון אירלנד בהן כל פעילות הומוסקסואלית שהיא נותרה עבירה פלילית. פעילות הומוסקסואלית גברית הוכשרה בסקוטלנד על בסיס זהה לזה של חוק 1967 על ידי סעיף 80 של חוק הצדק הפלילי (סקוטלנד) 1980 (אנ'), שנכנס לתוקף ב-1 בפברואר 1981. תיקון מקביל נעשה גם לחוק בצפון אירלנד, בעקבות הכרעה על ידי בית הדין האירופי לזכויות אדם בתיק דדג'ון נגד הממלכה המאוחדת (אנ'). החקיקה בנושא הועברה באמצעות דבר המלך במועצה עם צו העבירות ההומוסקסואליות (צפון אירלנד) 1982 (אנ') שנכנס לתוקף ב-8 בדצמבר 1982.
באפריל 2017, הפרלמנט הבריטי העביר את חוק השילוח המסחרי (התנהגות הומוסקסואלית) 2017 (אנ').[22] הצעת החוק נוסחה על ידי חבר הפרלמנט ג'ון גלן (אנ') מהמפלגה השמרנית שביטלה את הסעיפים 146(4) ו-147(3) של חוק המשפט הפלילי והסדר הציבורי משנת 1994 (שקבעו פיטורים של אדם מצי הסחר הבריטי (אנ') אם הוא ביצע מעשה הומוסקסואלי במהלך השירות שלו בתפקיד, וההרחבה של הסעיף לכל חבלי הארץ של הממלכה המאוחדת, בהתאמה) אשר הוגדר לעיתים כ-"חוק האחרון נגד הומוסקסואליות" של בריטניה. החוק נכנס לתוקף מיד לאחר שקיבל הסכמה מלכותית.[23][24]
בשנת 1977, לורד אראן הציג את הצעת חוק עבירות מין (תיקון) שהייתה מורידה את גיל ההסכמה בקרב זוגות הומוסקסואלים ל-18 שנים מ-21 שנים ובכך, תקרב את הגיל לשוויוני יותר לזה של זוגות הטרוסקסואלים (16 שנים). עם זאת, הצעת החוק נדחתה ב-146 קולות נגד מול 25 בעד. בשנת 1979, דו"ח קבוצת העבודה של ועדת המדיניות המייעצת של משרד הפנים הבריטי תחת הכותרת "גיל ההסכמה ביחס לעבירות מין" המליץ להפחית את גיל ההסכמה עבור זוגות חד-מיניים מ-21 ל-18 אם כי לא נחקקה יוזמה כזו בעקבות הדו"ח.
בפברואר 1994 בית הנבחרים שקל רפורמה בחוק על אונס ועבירות מין אחרות במהלך העברת הצעת חוק המשפט הפלילי והסדר הציבורי 1994 (אנ'). באותה שנה חברת בית הנבחרים אדווינה קורי (אנ') הציעה תיקון להשוואת גיל ההסכמה עבור זוגות חד-מיניים כמו לזוגות מהמין השני ל-16 שנים אך הובסה עם 307 קולות נגד מול 280 בעד. לאחר סיום ההצבעה, היו הפגנות זועמות מחוץ לארמון וסטמינסטר, כאשר המעורבים בהפגנה שאורגנה על ידי קבוצת הלהט"ב הבריטית "!OutRage" התעמתו עם המשטרה המקומית. תיקון נוסף שהציע הפוליטיקאי טוני דוראנט (אנ') קרא להוריד את גיל ההסכמה עבור זוגות הומוסקסואלים ל-18 שנים, שעבר ב-427 קולות בעד מול 162 נגד. הצעת החוק בכללותה נידונה לקריאה שנייה בבית הלורדים עם 290 קולות בעד מול 247 נגד. חבר בית הלורדים פרנק פאקנהאם ביקש אז להחזיר את גיל ה-21 שנים כגיל ההסכמה המינימלי בבית הלורדים עבור זוגות הומוסקסואלים, אך הצעה זו הובסה עם 176 קולות נגד מול 113 בעד. תיקון נוסף שהוצע על ידי מנהיג בית הלורדים אנדרו מקינטוש (אנ') שהיה משווה את גיל ההסכמה ל-16 שנים עבור זוגות הומוסקסואלים כמו לזוגות הטרוסקסואלים, נדחה ב-245 קולות נגד מול 71 בעד.
בהחלטתה ב-1 ביולי 1997 בתיק סאתרלנד נגד הממלכה המאוחדת (אנ'), מצאה הנציבות האירופית לזכויות אדם (אנ') (גוף מיוחד של מועצת אירופה שהיה קיים בין 1954 ל-1998) כי סעיפים 8 ו-14 של האמנה האירופית לזכויות אדם עליה חתומה בריטניה הופרו על ידי גיל ההסכמה המפלה שקיים בחוקיה, בטענה שלא הייתה הצדקה אובייקטיבית והגיונית לשמירה על גיל הסכמה מינימלי גבוה יותר ליחסים הומוסקסואלים בין זוגות גברים בניגוד ליחסים הטרוסקסואלים בין זוגות מהמין השני. ב-13 באוקטובר 1997 הגיבה ממשלת בריטניה בעקבות הפסיקה לבית הדין האירופי לזכויות אדם בכך שהיא תציע הצעת חוק בפרלמנט להשוואת גיל ההסכמה מ-18 שנים ל-16 שנים. ב-22 ביוני 1998, הצעת חוק הפשיעה וההפרעה הוצעה בפני בית הנבחרים בה חברת הבית אן קין (אנ') הציעה תיקון להשוואת גיל ההסכמה ל-16 שנים. בית הנבחרים קיבל את התיקון ברוב של 207 קולות בעד, אך הוא נדחה על ידי בית הלורדים. לאחר מכן, הצעת חוק עבירות מין (תיקון) הוצגה ב-16 בדצמבר 1998, ושוב, ההצעה להשוואת גיל ההסכמה התקבלה ב-25 בינואר 1999 בבית הנבחרים, אך נדחתה ב-14 באפריל 1999 בבית הלורדים. המתנגדים לתיקון טענו שהם "פועלים עבור הגנה על ילדים". ג'נט יאנג (אנ'), מנהיגת הקמפיין נגד ההעברה של התיקון, הצהירה באומרה כי "פרקטיקות הומוסקסואליות טומנות בחובן סיכונים בריאותיים גדולים עבור צעירים".
הממשלה הציגה מחדש את הצעת החוק בשנת 1999 בתקווה שהיא תתקבל על ידי שני הבתים של הפרלמנט (בית הנבחרים כבית התחתון ובית הלורדים כבית העליון). בית הלורדים העביר את הצעת החוק בקריאה שנייה, אך ביצע בה תיקון בשלב הוועדה של העברת ההצעה כדי לשמור על גיל ההסכמה של 18 שנים בעת ביצוע "מעשי סדום" עבור זוגות הטרוסקסואלים והומוסקסואלים כאחד. עם זאת, מאחר שהצעת החוק לא השלימה את המעבר שלה בבית הלורדים בתום מושב הפרלמנט ב-30 בנובמבר 2000, אז אישר יושב ראש בית הנבחרים, מייקל מרטין, שהנוהל שנקבע בחוקי הפרלמנט 1911 ו-1949 (אנ') (שקובע את עליונותו של בית הנבחרים על ידי הגבלת הסמכויות שחוסמות חקיקה בבית הלורדים בתנאי שהוראות החוקים מתקיימות, בהן עיכוב של העברת הצעת חוק מעל לשנה, ונותן להעביר חקיקה גם ללא אישור סופי של בית הלורדים) מתקיים ובכך, ניתן להעביר את ההצעה גם ללא השלמת המעבר בבית הלורדים. הצעת החוק קיבלה הסכמה מלכותית כמה שעות לאחר מכן ונחקקה כחוק עבירות מין (תיקון) 2000 (אנ'). הוראות החוק נכנסו לתוקף ברחבי כלל הממלכה המאוחדת ב-8 בינואר 2001, והשוו את גיל ההסכמה עבור זוגות הומוסקסואלים ל-16 שנים.[25] החוק גם ציין, לראשונה, מה הוא גיל ההסכמה עבור ביצוע מעשים לסביים בין זוגות נשים, שכן בעבר לא הייתה קיימת אף חקיקה שהתייחסה לנושא.[26]
ב-1 במאי 2004, נכנס לתוקף חוק עבירות המין 2003 (אנ') אשר ביטל את כל החקיקה הקודמת שהייתה מתייחסת ספציפית למין, כולל תוכן חוק עבירות המין 1967. לפיכך, הוסרו התנאים הקודמים שהגדירו את אופן הפרטיות בו אמורים להתבצע מעשים מיניים, בעוד שמעשים מיניים שנותרו פליליים הוגדרו על ידי החוק ללא התייחסות לנטייה המינית או מגדר המשתתפים.
עם העברת צו עבירות המין (צפון אירלנד) 2008 (אנ'), צפון אירלנד, שגיל ההסכמה בחוקיה עדיין עמד על 17 שנים (עבור זוגות הומוסקסואלים והטרוסקסואלים כאחד), הורידה את גיל ההסכמה בשטחה ל-16 שנים בשנת 2009, עבור השוואה לגיל שקיים בשאר חבלי הארץ של הממלכה באנגליה, ויילס וסקוטלנד.[27][28]
ב-31 בינואר 2017, חוק השיטור והפשיעה 2017 (אנ') נכנס לתוקף לאחר שקיבל הסכמה מלכותית. סעיף בחוק המכונה חוק אלן טיורינג נתן חנינה רשמית לאחר מותם של אלפי גברים הומוסקסואלים מאנגליה וויילס שהורשעו על פי החוקים לאיסור ביצוע מעשי סדום (פעילות הומוסקסואלית) של אותם אזורים בעבר, ונתן לאלו שעדיין בחיים את האפשרות להגיש בקשה למחיקת ההרשעות הפליליות שלהם. למרות ההעברה הרשמית של הצעת החוק ב-2017, התעלמות מההרשעות בנושא הפכה לזמינה כבר מאז 2012 בחבלי הארץ.[29] סקוטלנד העבירה חוק מקיף יותר בנושא ביוני 2018, שבו מחיקת ההרשעות היא אוטומטית עבור מי שעדיין בחיים ללא חיוב של הגשת בקשה קודם לכן.[30] האספה של צפון אירלנד העבירה חוק דומה ב-2016, והוא נכנס לתוקף ב-28 ביוני 2018.[31] עם זאת, גם בצפון אירלנד נדרשת הגשת בקשה עבור מחיקת ההרשעות שאמורה להתבצע עם משרד המשפטים של צפון אירלנד (אנ').
לדברי עיתון הלהט"ב הבריטי פינקניוז, פחות מ-200 חנינות ניתנו באנגליה ובוויילס עד יולי 2018.[32] ביוני 2019, נחשף שרק שני גברים ביקשו חנינה על עבירות מין היסטוריות של ביצוע פעילות הומוסקסואלית בצפון אירלנד וגם שניהם לא הצליחו לבטל את ההרשעות ברישומים הפליליים שלהם. ברחבי שאר הממלכה, יותר ממחצית מאלה שביקשו לבטל את ההרשעות שלהם, לא בוטלו.[33] בעקבות הדיווחים, בינואר 2022, דווח כי כל ההרשעות הפליליות בעבר על רקע הומוסקסואליות ברחבי הממלכה המאוחדת יקבלו "חנינה רשמית באופן מיידי" על ידי ממשלת בריטניה במסגרת תוכנית חדשה.[34][35][36] ביוני 2023, הממשלה הכריזה כי החנינה תהיה זמינה גם לנשים שהורשעו בהומוסקסואליות. הומוסקסואליות נשית מעולם לא הייתה מוגדרת כעבירה פלילית בממלכה המאוחדת, אך נשים לסביות ששרתו בכוחות המזוינים של בריטניה עדיין יכלו לשאת בעונשים לאיסור הומוסקסואליות על פי הוראות הכלולות בחוק הצבא 1955, חוק חיל האוויר 1955 ובחוק המשמעת הימית 1957.[37]
לא הייתה קיימת שום הכרה משפטית בזוגיות חד-מינית בממלכה המאוחדת עד שנת 2005, לאחר ההכשרה בחוק של שותפויות אזרחיות בקרב זוגות חד-מיניים במסגרת חקיקת חוק השותפות האזרחית 2004 בחודש נובמבר של אותה שנה. שותפויות אזרחיות הן איחוד נפרד שמעניק את רוב (אך לא את כל) הזכויות והחובות של נישואים, אך הוא כולל בעיות הכרה במדינות אחרות ועם שימוש ב-"תוארי נימוס" (אנ'). שותפויות אזרחיות יכולות להיווצר בכל מקום מאושר בבריטניה לאחר שהזוג חתם על מסמך השותפות האזרחית בנוכחות רשם ושני עדים ובמקומות דתיים מאושרים באנגליה ובויילס מאז 2011 (אם כי מקומות דתיים אינם מחויבים משפטית להעניק את מעמד הזוגיות עבור זוגות חד-מיניים) אך הן אינן יכולות לכלול קריאות, מוזיקה או סמלים דתיים בעת טקס כריתת השותפות.[38][39] חוק השותפות האזרחית נכנס לתוקף ב-5 בדצמבר 2005.
טקס השותפות האזרחית הראשון התקיים ב-5 בדצמבר 2005 בעיירה וורטינג (אנ') במערב סאסקס.[40] תקופת ההמתנה הרגילה של 14 יום לכניסת החוק לתוקף בוטלה כלפי האירוע מכיוון שאחד מבני הזוג סבל ממחלה סופנית (ונפטר יום למחרת ציון הטקס).[41] טקסי השותפות האזרחיים הראשונים לאחר סיום תקופת ההמתנה הקבועה בחוק התקיימו בצפון אירלנד ב-19 בדצמבר, עם טקסים שלמחרת בסקוטלנד ולמחרת באנגליה ובוויילס.
הכשרה של נישואים בקרב זוגות מאותו המין בממלכה המאוחדת הפכה לנושא פוליטי נרחב מאז חקיקת אי-ההפללה של הומוסקסואליות. חקיקה קודמת באנגליה ובוויילס מנעה הכרה משפטית בנישואים חד-מיניים, לרבות חוק הנישואים משנת 1949 (אנ') שהגדיר נישואים כאיחוד הטרוסקסואלי בין גבר לאישה בלבד, חוק בטלות הנישואים 1971 (אנ') שאסר במפורש על הכרה בנישואים חד-מיניים וחוק עילות אישות 1973 (אנ') שחזר על הוראות חוק בטלות הנישואים.
בעוד ששותפויות אזרחיות הוכשרו בפריסה ארצית ברחבי הממלכה בשנת 2005, דיני נישואים הם עניין מנהלי בבריטניה ולכן ההליך החקיקתי של נישואים חד-מיניים הוא שונה לפי תחום השיפוט בחבלי הארץ השונים. חוק הנישואים (זוגות מאותו מין) 2013 (אנ'), שהחל להכיר בנישואים חד-מיניים שנעשו באנגליה ובוויילס, הועבר על ידי הפרלמנט הבריטי ביולי 2013 ונכנס לתוקף ב-13 במרץ 2014. טקסי הנישואים החד-מיניים הראשונים נערכו באזורים ב-29 מרץ 2014.[42][43][44] חוק הנישואים והשותפות האזרחית (סקוטלנד) 2014 (אנ'), שהכשיר נישואים חד-מיניים בסקוטלנד, הועבר על ידי הפרלמנט הסקוטי בפברואר 2014 ונכנס לתוקף ב-16 בדצמבר 2014.[45][46]
נישואים חד-מיניים בבריטניה מעניקים את כל הזכויות והחובות של נישואים אזרחיים, וניתן לקיים אותם באזורים מאושרים כולל גם במקומות דתיים, בתנאי שהגוף הדתי הצטרף לטקס. עם זאת, אף גוף דתי אינו מחויב משפטית לבצע נישואים חד-מיניים (בדומה להענקה של מעמד שותפות אזרחית בין זוגות חד-מיניים). למטרות גירושים של נישואים חד-מיניים, ההגדרה של ניאוף בחוק המקובל מתייחסת לקיום יחסי מין בין גבר לאישה בלבד, למרות שביצוע ניאוף של בן זוג באדם מאותו המין יכול להוות עילה לגירושים על רקע "התנהגות בלתי סבירה".[47]
בין השנים 2012 ל-2015, האספה של צפון אירלנד הצביעה 5 פעמים על הצעות חוק שונות עבור הכשרה של נישואים חד-מיניים, ולמרות שההצבעה האחרונה התקבלה ברוב זעום בניסיון החמישי, היא נאלצה לעבור הטלת וטו על ידי המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית תוך שימוש ב-"עתירת דאגה" (אנ') (מנגנון בצפון אירלנד שלפיו 30 מחברי האספה יכולים להגיש עתירה לאספה בדרישה להעביר חקיקה על בסיס הצבעת רוב גבוה יותר מרוב רגיל בהתאם להוראות הסכם יום שישי הטוב).[48] בעקבות הבחירות לאספת צפון אירלנד 2017 (אנ') ואי הקמת ההנהלה של צפון אירלנד (אנ') (הממשלה המשולבת של צפון אירלנד, שלוחה מנהלית של הרשות המחוקקת) עד המועד האחרון שלה ב-21 באוקטובר 2019, ההוראות בחוק צפון אירלנד (גיבוש מנהלים וכו') 2019 (אנ') אשר התקבל על ידי הפרלמנט הבריטי ב-18 ביולי 2019 וקיבל הסכמה מלכותית ב-24 ביולי, חייב את מזכיר המדינה (שר החוץ) של צפון אירלנד (אנ') להעביר תקנות שמכשירות נישואים חד-מיניים בחבל הארץ עד 13 בינואר 2020.[49] מזכיר המדינה, ג'וליאן סמית' (אנ'), חתם על התקנות ב-19 בדצמבר 2019.[50] בעקבות זאת, נישואים חד-מיניים הפכו לחוקיים בצפון אירלנד (ובפריסה ארצית בממלכה המאוחדת) ב-13 בינואר 2020, וזוגות מאותו המין החלו להיות רשאים להינשא בחבל הארץ בעוד שזוגות מאותו מין שנישאו קודם לכן במקומות אחרים החלו להיות בעלי גישה להכרה של הנישואים שלהם בצפון אירלנד.[51][52] טקס הנישואים הראשון בחבל הארץ התקיים בעיירה קריקפרגוס (אנ') במחוז אנטרים ב-11 בפברואר 2020.[53]
במרץ 2011 הפכה תנועת היהדות הליברלית לתנועה היהודית הראשונה בבריטניה שהכירה בנישואים חד-מיניים כשווים לאלו של זוגות מהמין השני.[54] ב-30 ביוני 2021, הכנסייה המתודיסטית של בריטניה הגדולה (אנ') הצביעה עם 254 קולות בעד מול 46 נגד עבור שינוי ההגדרה של נישואים כמיסוד זוגי הטרוסקסואלי בין גבר לאישה בלבד כדי לאפשר הכרה בנישואים חד-מיניים גם כן, ובכך, הפכה לעדה הדתית הגדולה ביותר בבריטניה שמכשירה נישואים חד-מיניים.[55][56] בספטמבר 2021 הכנסייה של ויילס (אנ') הצביעה על ברכה רשמית של הכנסייה עבור זוגות חד-מיניים, אבל לא הכירה באופן חוקי בנישואים חד-מיניים במסגרת הכנסייה הוולשית.[57][58][59]
על פי חוק האימוץ והילדים 2002 (אנ'), הפרלמנט הבריטי קבע כי בקשה לאימוץ ילד באנגליה ובוויילס יכולה להיעשות על ידי אדם בודד או זוג, וביטל את התנאי הקודם שחייב בני זוג להיות נשואים קודם לכן לפני הגשת הבקשה. בכך, החוק החל לאפשר לזוגות חד-מיניים להגיש בקשות אימוץ באזורים. לפני העברת החוק, בית הלורדים דחה את הצעת החוק בהזדמנות אחת לפני שהתקבלה באופן סופי. תומכי החקיקה בפרלמנט הדגישו כי אימוץ אינו נושא של "זכויות הומוסקסואלים" אלא "עניין של מתן סביבה משפחתית יציבה לילדים רבים ככל האפשר במקום לראות אותם בבית יתומים". המתנגדים העלו ספקות לגבי היציבות של מערכות יחסים מחוץ לנישואים, וכיצד חוסר היציבות לדבריהם "תשפיע על רווחתם של ילדים מאומצים". עם זאת, הצעת החוק התקבלה לבסוף ונכנסה לתוקף ב-30 בדצמבר 2005.[60] חקיקה דומה אומצה בסקוטלנד, שנכנסה לתוקף ב-28 בספטמבר 2009.[61] צפון אירלנד הלכה בעקבותיה בדצמבר 2013.[62]
חוק ההפריה והאמבריולוגיה האנושית שהועבר בשנת 2008 (אנ') קיבל הסכמה מלכותית ב-13 בנובמבר 2008 ונכנס לתוקף ב-6 באפריל 2009.[63] החוק מאפשר לזוגות נשים לסביות גישה שווה להכרה משפטית של הורות במקרים של הפריה חוץ-גופית או הזרעה בסיוע/עצמית (שלא בבית) מרגע לידת הילד,[64] שכוללת הגדרה של שני בנות הזוג בתעודת הלידה של הילד במונח "הורה", אף על פי שהכרה מסוג כזה עדיין לא הייתה כלולה בתקנות שמתייחסות לנושא בתקנות הרישום של לידות ומוות 1987. תוכן החוק איננו חל על אירועים שהתקיימו לפני תאריך כניסתו לתוקף באפריל 2009.[65] ב-31 באוגוסט 2009, נכנס לתוקף תיקון לתקנות הרישום של לידות ומוות 1987 שמעניק זכויות לידה שוות לזוגות נשים לסביות באנגליה ובוויילס בדומה לזוגות הטרוסקסואלים לאחר טיפולי פוריות שמאפשר למנות את שמות שני האימהות כהורים בתעודת הלידה של הילדים שלהן.[66][67][68]
ב-6 באפריל 2010 נכנסו לתוקף צווי הורות לגברים הומוסקסואלים ובני זוגם שניתנים על ידי בתי משפט להורים מיועדים של ילד שנולד באמצעות הליך פונדקאות, שמבטלים את ההורות המשפטית של הפונדקאית ובן זוגה (אם קיים) ומעבירים את ההורות המשפטית והאחריות ההורית להורים המיועדים. פונדקאות אלטרואיסטית הפכה לחוקית בבריטניה עבור יחידים וזוגות הומוסקסואלים והטרוסקסואלים כאחד משנת 2010 (פונדקאות מסחרית מוגדרת בלתי חוקית מאז חוק הסדרי פונדקאות 1985 (אנ') עבור זוגות מהמין השני, חד-מיניים ויחידים).
בשנת 2016 דווח כי 9.6% מכלל האימוצים שנעשו באנגליה נעשו על ידי זוגות חד-מיניים. נתון שהוגדר כעלייה מ-8.4% שנה קודם לכן ב-2015.[69] בשנת 2018 דווח ש-450 מתוך 3,820 כלל האימוצים שנעשו באנגליה כללו זוגות חד-מיניים, נתון שעלה ל-12% משנת 2016.[70]
בנובמבר 2021, זוג לסביות פתח בעתירה עבור ביקורת שיפוטית כלפי קבוצת הזמנה קלינית (אנ') מטעם שירות הבריאות הלאומי (NHS) בעיירה פרימלי (אנ') על רקע "מדיניות טיפולי פוריות מפלה".[71] בקבוצות, רוב הזוגות מהמין השני נדרשו לעבור הליך של "ניסיון להרות" במשך שנתיים בלבד לפני שהם היו זכאים לטיפול ממומן על ידי שירות הבריאות הלאומי, בעוד שזוגות חד-מיניים נדרשו לעבור 12 סבבים של טיפול הפריה חוץ-גופית פרטיים לפני שהם הפכו לזכאים.[72][73] קבוצות ההזמנה הקליניות היו ארגונים של שירות הבריאות הלאומי שהוקמו על ידי חוק הבריאות והטיפול החברתי 2012 (אנ') כדי לארגן את אספקת שירותי ה-"NHS" בכל אחד מהאזורים המקומיים שלהם באנגליה.[74] עם זאת, ב-1 ביולי 2022 הן בוטלו והוחלפו במערכות טיפול משולבות בעקבות תוכן חוק הבריאות והטיפול 2022 (אנ').
תקנות להגנה מפני אפליה על רקע נטייה מינית בתעסוקה הונהגו בכל שטחי הממלכה המאוחדת ב-1 בדצמבר 2003, בעקבות ציות להוראת השוויון 2000 (אנ') של האיחוד האירופי בנושא, שקובעת איסור על אפליה בתעסוקה על רקע נטייה מינית.[75] תקנות אפליה מינית (תיקון חקיקה) 2008 הרחיבו את ההגנות האלו לאיסור אפליה במתן סחורות, מתקנים ושירותים. תקנות אפליית מין (שינוי מין) 1999 יצרו הגנות משפטיות מסוימות עבור טרנסג'נדרים לראשונה בהיסטוריה הבריטית. התקנות אסרו על אפליה של אנשים שעוברים "שינוי מין" בהכשרה תעסוקתית ובהכשרה מקצועית באנגליה ובויילס. חקיקה דומה, תקנות אפליית מין (שינוי מין) (צפון אירלנד) 1999, התקבלו בצפון אירלנד.
באוקטובר 2007 הודיעה הממשלה כי תבקש להכניס תיקון לחוק המשפט הפלילי וההגירה ליצירת עבירה חדשה של הסתה (דברי שטנה) על רקע נטייה מינית באנגליה ובוויילס.[76] זאת, בעקבות יצירת עבירה על שנאה דתית שהתבררה כשנויה במחלוקת בשנת 2006 באמצעות חוק השנאה הגזעית והדתית 2006 (אנ'). הסתה לשנאה על רקע נטייה מינית כבר הייתה מוגדרת כפלילית בצפון אירלנד. סקוטלנד חוקקה חקיקה דומה בשנת 2009, שכוללת גם זהות מגדרית כעילה מוגנת מפני הסתה.
חוק השוויון 2010 (אנ') קיבל הסכמה מלכותית ב-8 באפריל 2010.[77] המטרה העיקרית של החוק הייתה לקודד את המערך המסובך והרב של חוקים ותקנות, שהיוו את הבסיס המשפטי נגד אפליה בבריטניה, לרבות חוק שכר שווה 1970 (אנ'), חוק האפליה המינית 1975 (אנ'), חוק יחסי הגזע 1976 (אנ'), חוק אפליה על מוגבלויות 1995 (אנ') ושלושה מכשירים סטטוטוריים (אנ') עיקריים שמגינים על אפליה בתעסוקה, בין היתר על רקע נטייה מינית. החוק חוקק עבור אותן מטרות כמו של חוק זכויות האזרח 1964 בארצות הברית, וארבע הנחיות עיקריות ליחס שוויוני של האיחוד האירופי, שההוראות שלהן מיושמות בתוכן החוק שמחייב בין היתר דרישת יחס שווה בגישה לתעסוקה כמו גם לשירותים פרטיים וציבוריים ללא אפליה על רקע נטייה מינית ו-"מעמד טרנסג'נדרי".[78] החוק שינה בנוסף את תקנות הנחות מאושרות (נישואים ושותפות אזרחית) 2005 כדי לאפשר טקסי כריתת שותפות אזרחית בין זוגות חד-מיניים בטקסים דתיים באנגליה ובוויילס (שנאסרו משפטית קודם לכן) והרחיב את איסור האפליה המשפטית על טרנסג'נדרים בכך שהפליל אפליה על ידי בתי ספר על רקע הליכי שינוי מגדר.[79][80]
יוזמות אחרות להגנה על אזרחי להט"ב בריטים מפני אפליה כללו את הקמת הוועדה לשוויון וזכויות אדם ב-1 באוקטובר 2007 אשר מופקדת לפעול למען שוויון בכלל התחומים (והחליפה את הוועדות הקודמות שהוקדשו בנושאי מין, גזע ונכות בלבד), הקמת הקבוצה המייעצת לנטייה מינית ומגדר בתוך משרד הבריאות הבריטי,[81] תיקון לחוק המשפט הפלילי 2003 (אנ') שהוסיף הוראה לפיה בתי משפט מחויבים להתייחס לעוינות המבוססת על רקע נטייה מינית כגורם מחמיר (אנ') במתן פסק הדין לעבריין,[82] הוספת הנחיה לשירות התביעה של הכתר הבריטי (אנ') על התמודדות עם פשעים הומופובים,[83] והתחייבות מממשלת בריטניה לפעול למען קידום זכויות להט"ב ברמה בינלאומית.[84]
בשנות ה-80 של המאה ה-20, הזמינות של ספר בספריות של בתי ספר המנוהלים על ידי רשות החינוך הפנימית של לונדון (אנ') שנחשב בעיני חלקים כ-"מקדם הומוסקסואליות" הובילה לחקיקה חדשה בנושא.[85] בעקבות זאת, חוק הממשל המקומי 1988 (אנ') כלל הוראה שאוסרת על "קידום מכוון של הומוסקסואליות" על ידי כל רשות מקומית ו-"הוראה בכל בית ספר ציבורי על קבלה של הומוסקסואליות כקשר משפחתי מדומה" שנודעה בשם סעיף 28.[86] שינויים במבנה הממשל המקומי מאז אותו תאריך הובילו לבלבול מסוים לגבי הנסיבות המדויקות שבהן חל החוק החדש, לרבות השאלה אם הוא חל או לא בכל בתי הספר הציבוריים במדינה.
סעיף 28 (שנקרא בסקוטלנד סעיף א2) בוטל באזור בשנתיים הראשונות להיווסדותו של הפרלמנט הסקוטי, על ידי חוק האתיקה בחיים הציבוריים וכו' (סקוטלנד) 2000.[87] מהלך להסרת ההוראה באנגליה ובוויילס נמנע בעקבות התנגדות בבית הלורדים, שהונהגה על ידי הפוליטיקאית ג'נט יאנג. לאחר מותה ב-2002, ההוראה בוטלה בחוק הממשל המקומי 2003 (אנ'), שנכנס לתוקף ב-18 בנובמבר 2003. במהלך העברת הצעת החוק לא נעשה כל ניסיון נגדי לשמור על הסעיף או על תיקון המבקש לשמר אותו. ביוני 2009, דייוויד קמרון, מנהיג המפלגה השמרנית (וראש ממשלת בריטניה לעתיד), הכריז על התנצלות רשמית על כך שמפלגתו הציגה את ההוראה לחוק הממשל המקומי 1988 בעבר, וקבע כי היה מדובר ב-"טעות פוגענית" נגד הומוסקסואלים.[88]
ביולי 2020, המחלקה לדיגיטל, תרבות, מדיה וספורט (אנ') הודיעה על כוונתה לתקן את חוק הכדורגל (עבירות) 1991 (אנ') כדי לאסור במפורש קריאות הומופוביות מצד אוהדים במהלך משחקי כדורגל.[89] נכון לאותה תקופה, נאשמים שביצעו קריאות הומופוביות הועמדו לדין בגין "קריאות מגונות".[90] מאמץ מוקדם יותר בנושא נעשה בשנת 2018 לאסור קריאות הומופוביות על ידי דמיאן קולינס (אנ'), שכיהן באותה תקופה כיו"ר ועדת הדיגיטל, התרבות, המדיה והספורט (אנ') ושחקן הרוגבי לשעבר של וויילס, גארת' תומאס.[91][92]
בשנת 1970, ההחלטה בתיק קורבט נגד קורבט (אנ') הכשירה גישה משפטית עבור טרנסג'נדרים בעלי דיספוריה מגדרית בבריטניה לשנות את סמן המין בתעודת הלידה שלהם. עם זאת, הפסיקה אסרה עליהם להתחתן עם אנשים מהמין השני, שכן זה ייחשב מבחינה חוקית כ-"נישואים חד-מיניים" שלא היו חוקיים באותן שנים. פסק הדין שימש לאחר מכן כתקדים על ידי בתי משפט רבים בארצות הברית.[93][94] בתיק של בית הדין האירופי לזכויות אדם משנת 2002, גודווין נגד הממלכה המאוחדת (אנ'), נמצא שבריטניה מפרה את סעיפים 8 ו-12 של האמנה האירופית לזכויות אדם במסגרת המדיניות. פסק הדין הוביל לחקיקתו של חוק ההכרה במגדר 2004 (אנ').[95] בדצמבר 2002 פרסמה מחלקת הלורד צ'נסלור (אנ') (מחלקת ממשלה בראשותו של לורד צ'נסלור שהייתה אחראית על סמכות השיפוט של ממשלת בריטניה על אנגליה וויילס) מסמך "מדיניות ממשלתית בנוגע לאנשים טרנסקסואלים" הקובע באופן מפורש שטרנסקסואליות "איננה מחלה נפשית".[96]
ב-4 באפריל 2005 נכנס לתוקף חוק ההכרה במגדר 2004 שעיגן בחוק את ההכרה המשפטית של טרנסג'נדרים לשנות את מגדרם בבריטניה, מה שמאפשר להם לקבל תעודת לידה חדשה שהחלה להעניק להם הכרה מלאה במגדר הנבחר שלהם בחוק לכל מטרה. טרנסג'נדרים שמעוניינים לשנות את מגדרם המשפטי חייבים להציג ראיות בפני פאנל להכרה מגדרית (אנ'), אשר שוקל כל מקרה לגופו ורשאי להנפיק תעודת הכרה מגדרית בסיומו. עם זאת, הפונים חייבים לעבור תהליך של מעבר מגדרי (אנ') במשך שנתיים לפני קבלת התעודה. העברה של ניתוח להתאמה מגדרית לא נדרשת כרגיל מהתהליך, אם כי ניתוח כזה יתקבל כחלק מהראיות התומכות בבקשה של הפונה לקבל תעודת הכרה מגדרית. גישה להעברה של ניתוח להתאמה מגדרית זמינה תחת שירות הבריאות הלאומי (NHS) או באופן פרטי.
עם זאת, במסגרת חוק ההכרה במגדר 2004, הועלו חששות לגבי מעמדם של נישואים ושותפויות אזרחיות בקרב טרנסג'נדרים. על פי החוק, טרנסג'נדרים נשואים נדרשו להתגרש או לבטל את הנישואים שלהם על מנת שתונפק להם תעודת הכרה מגדרית. הממשלה בחרה להשאיר את הדרישה הזו בחוק לאור העובדה שאם היא הייתה מבוטלת, הייתה מתממשת הכרה מסוימת בנישואים חד-מיניים שלא היו חוקיים באותה תקופה. חוק השותפות האזרחית משנת 2004 אפשר יצירת שותפויות אזרחיות בין זוגות חד-מיניים, אך זוג נשוי שכלל בן זוג טרנסקסואל לא היה רשאי לרשום ישירות את המעמד המגדרי החדש שלו, ועליו תחילה לפרק את הנישואים, לקבל הכרה משפטית במגדר החדש שלו ולאחר מכן להירשם במעמד של שותפות אזרחית. עם ההכשרה של נישואים חד-מיניים באנגליה ובוויילס בשנת 2014, נישואים קיימים שבהם נכלל אדם טרנסקסואל רשאים להישאר, כאשר אחד הצדדים בזוגיות או שניהם משנים את מינם המשפטי ושני הצדדים מסכימים להישאר נשואים. החקיקה אינה משחזרת אף מקרה נישואים של טרנסג'נדרים שבוטל כתנאי מוקדם להבטחת קבלה של תעודת הכרה מגדרית לפני חקיקת החוק.[97]
מאז 1 בינואר 2021, רגולטור התקשורת הבריטי "Ofcom" (אנ') כולל במפורש "שינוי מגדר" במסגרת המדיניות והנהלים המשפטיים לאיסור דברי שטנה.
באפריל 2021, דווח כי האגרה עבור קבלת תעודת הכרה מגדרית תופחת ל-5 לירה שטרלינג בתחילת מאי 2021.[98][99]
צעירים טרנסג'נדרים מכוסים באותה מידה על ידי תוכן חוק השוויון 2010, ובכך מוגנים מפני אפליה על רקע "שינוי מין" כמו טרנסג'נדרים בגירים. ילדים בעלי דיספוריה מגדרית שמעוניינים לעבור שינוי מגדר משפטי מופנים לשירות לפיתוח זהות מגדרית (אנ') של שירות הבריאות הלאומי, המרפאה היחידה לזהות מגדרית (אנ') לאנשים מתחת לגיל 18 בבריטניה. במרפאה לא קיימת גישה לניתוחים להתאמה מגדרית שזמינה בעת הליך מעבר מגדרי של צעירים, על פי הנחיית המכון הלאומי למצוינות בבריאות ובטיפול (אנ'). באוקטובר 2019 השירות לפיתוח זהות מגדרית היה נתון לתיק משפטי, בל נגד טביסטוק (אנ'), ובדצמבר 2020 פסק בית המשפט הגבוה לצדק בלונדון (אנ') (שמוגדר יחד עם בית המשפט לערעורים (אנ') ובית המשפט של הכתר הבריטי (אנ') כבתי המשפט הבכירים של אנגליה וויילס) שילדים מתחת לגיל 16 שנים אינם יכולים להסכים באופן עצמאי לשימוש בחוסמי הורמונים (אנ').[100] הפסיקה הובילה לביקורות שליליות על ידי ארגונים שונים, ובעקבותיה המכללה המלכותית לרפואת ילדים ובריאות הילד (אנ') פרסמה הצהרה ב-"תקווה לבהירות נוספת" כלפי הנושא,[101] בעוד שרשות ערעור לפסיקה ניתנה בינואר 2021.[102] בהמשך, הערעור התקבל ופסק הדין המקורי בוטל בספטמבר 2021.[103] בספטמבר 2020, ה-"NHS" השיק סקירה של שירותי זהות מגדרית לצעירים, שנכון ליולי 2021 עדיין נמשכת.[104]
אנשים אינטרסקסואלים (בעלי סימני מין זכריים ונקביים כאחד) בבריטניה מתמודדים עם פערים משמעותיים בהגנה מפני התערבויות רפואיות אינטרסקסואליות (אנ') בתינוקות לקביעת מינם שלא בהסכמתם. אקטיביזם של ארגונים אינטרסקסואלים פועל להפללה של ההתערבויות הרפואיות. ארגוני זכויות אדם רואים יותר ויותר בניתוחים אלה בקטינים אינטרסקסואלים כלקויים אשר לטענתם, יש לבצע אותם רק אם הפונה מסכים לביצוע הניתוח, על ידי דחיית ההתערבויות הרפואיות עד לגיל שבו יהיה רשאי להסכים לביצועם.
לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים מוצהרים רשאים לשרת בגלוי בכוחות המזוינים של בריטניה מאז 2000. בנאום לוועידה בשנת 2008, הצהיר הגנרל הבריטי ריצ'רד שירף (אנ') כי הענקת כבוד לקצינים וחיילים שמוגדרים כלהט"ב בצבא הוא כעת "אחריות פיקודית" והוא חיוני ל-"יעילות מבצעית".[105] בשנת 2009, במלאת כמעט עשור לשינוי החוק שהתיר הומוסקסואליות בצבא הבריטי, דיווחי עיתונים חשפו כי לביטול האיסור "לא קיימת השפעה ניכרת שלילית כל שהיא על האפקטיביות המבצעית של הצבא".
בעקבות הצגת חוק הכוחות המזוינים 2021 בחודש פברואר באותה שנה, משרד ההגנה הבריטי העניק חנינה אוטומטית לכל החיילים ההומוסקסואלים לשעבר בצבא הבריטי שהיו בעלי רישומים פליליים על רקע הומוסקסואליות בשירות הצבאי שלהם שהובילו להדחתם.[106][107] כמו כן, המשרד הכריז שאנשי צבא שפוטרו על רקע הומוסקסואליות יהיו רשאים לקבל את מדליות השירות שלהם מחדש אם הן נלקחו מהם.[108]
בשנת 2007, המכללה המלכותית לפסיכיאטרים (אנ'), הארגון המקצועי הראשי של פסיכיאטרים בבריטניה, פרסם דו"ח שקבע כי "הראיות מראות שאנשים שמוגדרים כלהט"ב פתוחים לבקש עזרה בבעיות נפשיות. עם זאת, הם עלולים להיות מובנים לא נכון על ידי מטפלים שמתייחסים להומוסקסואליות שלהם כגורם השורש לכל בעיה שמופיעה כמו דיכאון או חרדה. למרבה הצער, מטפלים שמתנהגים כך עלולים לגרום למצוקה ניכרת. מיעוט קטן של מטפלים אף ירחיק לכת וינסה לשנות את הנטייה המינית של הלקוחות שלהם. זה יכול להזיק מאוד. למרות שיש כיום מספר מטפלים וארגונים בארצות הברית ובבריטניה הטוענים שטיפול יכול לעזור להומוסקסואלים להפוך להטרוסקסואלים, אין הוכחות לכך ששינוי כזה אפשרי".[109] בשנת 2008, הארגון הצהיר באומרו כי "המכללה המלכותית חולקת את הדאגה של האגודה האמריקנית לפסיכיאטריה והן האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה כי עמדות בהן דוגלים גופים כמו האגודה הלאומית למחקר וטיפול בהומוסקסואליות (אנ') (NARTH) בארצות הברית אינן נתמכות על ידי המדע. אין הוכחות מדעיות מוצקות לכך שניתן לשנות נטייה מינית. בנוסף, מה שנקרא "טיפולים עבור הומוסקסואליות" כפי שהומלצו על ידי "NARTH" יוצרים סביבה שבה דעות קדומות ואפליה יכולות לפרוח".[110]
בשנת 2009, סקר מחקר שנערך בקרב מטפלים בתחום בריאות הנפש בבריטניה הגיע למסקנה כי "מיעוט משמעותי של אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש מסייעים להפוך לקוחות לסביות, הומוסקסואלים וביסקסואלים להטרוסקסואלים. לאור היעדר ראיות ליעילות של טיפולים כאלה, סביר להניח שהם לא חכמים ואפילו מזיקים".[111] סיינטיפיק אמריקן, כתב עת מדע אמריקאי, דיווח על "אחד מכל 25 פסיכיאטרים ופסיכולוגים בריטים שאומרים שהם יהיו מוכנים לעזור ללקוחות הומוסקסואלים וביסקסואלים לנסות להמיר את נטייתם המינית להטרוסקסואלית, אף על פי שלא קיימות ראיות מדעיות משכנות שאדם יכול להיות הטרוסקסואל בכוונת תחילה" והצהיר כי על פי סקר שערך, 17% מהמטפלים הנסקרים הצהירו שהם "ניסו לעזור להפחית או לדכא רגשות הומוסקסואלים" ו-4% אמרו שהם "ינסו לעזור להומוסקסואלים להמיר את נטייתם המינית להטרוסקסואלית בעתיד".[112]
ביולי 2017, הסינוד הכללי של הכנסייה האנגליקנית (אנ') העביר הצעה אשר מתחה ביקורת שלילית על ביצוע הטכניקות הפסאודו-מדעיות של טיפול המרה כ-"לא אתיות שעלולות להזיק ואין להן מקום בעולם המודרני" וקרא "לאסור על ביצוע של טיפול המרה שמטרתו לשנות נטייה מינית".[113][114] בפברואר 2018, פורסם מזכר הבנות על ידי מועצת הממלכה המאוחדת לפסיכותרפיה (אנ') שנחתם באוקטובר 2017 כדי לספק "הגנה על הציבור באמצעות התחייבות להפסיק את התרגול של טיפול המרה בבריטניה" שאושר על ידי שירות הבריאות הלאומי.[115] ארגון הלהט"ב הבריטי סטונוול הצהיר בעקבות הפרסום כי כל גופי הייעוץ והפסיכותרפיה הגדולים במדינה הצטרפו לשירות הבריאות הלאומי בחתימה על המזכר.[116]
באוקטובר 2017, מוסד דתי בליברפול נחשף על ידי חקירה של העיתון "Liverpool Echo" (אנ') על כך שהציע "לרפא" הומוסקסואלים באמצעות "תוכנית הרעבה של שלושה ימים".[117] בעקבות החשיפה חבר הפרלמנט הבריטי דן קרדן (אנ') מהמחוז ליברפול וולטון (אנ') העלה את הנושא בפרלמנט, וקרא לאסור בחקיקה על ביצוע של טיפול המרה בממלכה. ביולי 2018, ממשלת בריטניה הודיעה שחבריה יציגו הצעות לאיסור ביצוע של טיפול המרה בחקיקה.[118] ב-20 ביולי 2020, ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון הכריז על תמיכתו בהפללה של ביצוע טיפולי המרה, באומרו: "עניין טיפולי ההמרה בהומוסקסואלים, אני חושב שזה מגעיל לחלוטין. אין לזה מקום בחברה מתורבתת. אין לזה מקום במדינה הזו".[119] בספטמבר 2020 קבוצת מנהיגים דתיים בריטיים התכנסה במה שהוגדר כ-"מפגן נדיר של אחדות" כדי להאיץ בממשלת בריטניה לחוקק איסור על ביצוע של טיפול המרה במדינה.[120]
ב-11 במאי 2021, כחלק מטקס פתיחת הפרלמנט הבריטי לשנת 2021 (אנ'), המלכה אליזבת השנייה הצהירה כי בריטניה מתכננת להנהיג איסור משפטי על ביצוע של טיפול המרה. בנאום המלכה בן 10 הדקות שהוכן על ידי ממשלת בריטניה, היא הצהירה כי "יקודמו צעדים לאיסור על טיפול המרה".[121] עם זאת, תוכניות ממשלה כרוכות בהתייעצויות לפני החלת כל איסור משפטי בחקיקה, מה שהוביל לביקורת מצד פעילים, שלדבריהם עיכוב חקיקת האיסור מותיר קבוצות להט"ב "בסיכון נוסף להתעללות". העיכוב מאריך את תקופת ההמתנה הנוכחית של 3 השנים מהרגע שבו הממשלה התחייבה לראשונה לחוקק איסור על טיפול המרה בשנת 2018, ו-4 שנים מאז שחתמו כל גופי הייעוץ והפסיכותרפיה הגדולים במדינה על מזכר ההבנות שפורסם על ידי מועצת בריטניה לפסיכותרפיה להתחייבות להפסיק את התרגול של טיפולי המרה בממלכה שאושר על ידי שירות הבריאות הלאומי.[122] ב-1 ביולי 2021, דווח כי המשפט הקאנוני של הכנסייה המתודיסטית בבריטניה הטיל באופן רשמי איסור על ביצוע של טיפול המרה בכנסייה וכן דחק בממשלת בריטניה לחוקק איסור דומה.[123]
באוקטובר 2021, הממשלה החלה בהתייעצות של 6 שבועות כיצד לסיים את ביצועי הטכניקות הפסאודו-מדעיות של טיפול המרה בממלכה.[124] מזכירת המדינה לענייני חוץ וחבר העמים (שרת החוץ) ליז טראס הצהירה באותה עת כי "לא צריך להיות מקום לתרגול המתועב של טיפול המרה כפייתי בחברה שלנו". בדצמבר 2021 האריכה הממשלה את תקופת ההתייעצות ב-8 שבועות, בעקבות ביקורת ואיום בתביעה משפטית מצד קבוצת הנשים "Fair Play for Women" שמתנגדת להכשרה של "הגדרה עצמית" עבור הכרה בשינוי מגדר משפטי בקרב טרנסג'נדרים.[125] מבקרי תוכן החקיקה המוצעת לאיסור טיפול המרה טוענים שהיא עלולה להפליל את הפעולה של מתן טיפול פסיכותרפי לאדם עם דיספוריה מגדרית להרגיש בנוח עם המין הביולוגי שלו, לצד הדיספוריה המגדרית שלו ורצונו לשנות את מגדרו למין השני. ניקי דה קוסטה, היועצת המיוחדת (אנ') לשעבר של ראש הממשלה בוריס ג'ונסון, הצהירה שתזמון תקופת ההתייעצות מונע מכוונה "להעניק סיפור חדש וחיובי" לקראת ועידת לדיון על סוגיות להט"ב שונות בתמיכה הממשלה שעתידה הייתה להתקיים בשנת 2022.
בסוף מרץ 2022, ממשלת בריטניה הודיעה על כוונתה לאסור על ביצוע של טיפול המרה לשינוי נטיות מיניות של לסביות, הומוסקסואלים וביסקסואלים, אך לא בנוגע לזהויות מגדריות של טרנסג'נדרים.[126] כתוצאה מכך, מעל 100 ארגונים פרשו מהוועידה שתוכננה ובוטלה לאחר מכן.[127] ראש הממשלה ג'ונסון הגן על עמדת הממשלה בנושא, תוך ציון "מורכבויות ורגישויות" בנוגע לטיפול בזהויות מגדריות, עם תשומת לב מיוחדת שניתנה לילדים עם דיספוריה מגדרית שההורים והיועצים שלהם יהיו עלולים "לרצות לדון בגלוי על המגדר שלהם ללא חשש מהעמדה לדין" על רקע איסור משפטי של ביצוע טיפול המרה.[128][129] ב-10 במאי 2022, נאומה של המלכה אליזבת בטקס פתיחת הפרלמנט הבריטי לשנת 2022 כלל הצהרה על חקיקה שתתקיים במושב הפרלמנט הקרוב לאיסור על טיפול המרה בממלכה, על רקע נטייה מינית.[130]
מאז נובמבר 2017, הממלכה המאוחדת יישמה מדיניות דחייה של 3 חודשים כלפי גברים המקיימים יחסי מין עם גברים (MSM) שרוצים לתרום את דמם.[131][132][133] עם זאת, מדיניות זו לא חלה על צפון אירלנד עד 2020.[134] בדצמבר 2020 הוכרז שהמדינה תעבור להערכת סיכונים מותאמת אישית לגבי התנהגות מינית ותבטל את תקופת הדחייה הספציפית ל-"MSM".[135] מאז שנת 2021, ביטלה הממלכה המאוחדת את תקופת הדחייה במלואה בעוד ששירות הבריאות הלאומי הצהיר באומרו כי "גברים במערכת יחסים ארוכת טווח רשאים לתרום דם, אם אין חשיפה ידועה לזיהום המועבר במגע מיני ואינם משתמשים בתרופות נגד HIV כגון PreP או PEP".[136] בכך, זוגות של הומוסקסואלים וביסקסואלים החלו להיות רשאים לתרום דם באותם התנאים שניתנים לזוגות הטרוסקסואלים.
האגודה לרפורמה בחוק ההומוסקסואלי, שנוסדה ב-12 במאי 1958 בתגובה לממצאי דו"ח וולפנדן, הייתה אחת מקבוצות הלהט"ב הראשונות בבריטניה, בנוסף לאקטיביזם של הפעיל אלן הורספול (אנ') והקמפיין לשוויון הומוסקסואלי (אנ') בשנות ה-60 וה-70. מחוץ לקבוצות האקטיביזם המתונות יותר, החזית לשחרור להט"ב הייתה נוקשה יותר בקידום זכויות הומוסקסואלים בתודעה הציבורית. סטונוול, שקרוי על שם מהומות סטונוול בשנת 1969, מוגדר כיום כארגון הלהט"ב הגדול בבריטניה.[137]
מצעדי גאווה רבים מתארחים בבריטניה מדי שנה. הצעדות הראשונות למען זכויות הומוסקסואלים התקיימו בבירה לונדון בשנת 1970, ואחריהן הופעת הבכורה של מצעד הגאווה בעיר (אנ') בשנת 1972. המצעד הלונדוני הוא הגדול והוותיק ביותר מסוגו בממלכה, ומאורגן מאז מדי שנה.
על פי המשרד לסטטיסטיקה לאומית (אנ'), אחוז האוכלוסייה בבריטניה שמזוהה כלסביות, הומוסקסואלים או ביסקסואלים עלה מ-1.5% בשנת 2012 ל-2.0% בשנת 2017 (1.1 מיליון איש). קבוצת הגילאים 16 עד 24 שנים הייתה בעלת המעמד הגבוה ביותר להזדהות עם נטייה מינית לסבית, הומוסקסואלית או ביסקסואלית בשנת 2017 (4.2%).[138] חברת ניתוח הנתונים הבריטית "YouGov" העריכה, בהתבסס על מחקר שערכה באמצעות שאלון מקוון, ששיעור אזרחי להט"ב בבריטניה הוא 7%. ארגון הלהט"ב סטונוול הצהיר לאורך השנים כי קשה להעמיד את אוכלוסיית הלהט"ב של בריטניה באחוזים לאור העובדה שחלק מאזרחי להט"ב בריטים אינם מוגדרים כפתוחים בקרב האוכלוסייה לגבי נטייתם המינית האמיתית או זהותם המגדרית המועדפת.
כתאגיד השידור הציבורי של בריטניה, ה-"BBC" כלל הזכרת סוגיות להט"ב רבות בשידורים שלו לאורך השנים. ב-1938 שידר את "החקיין הנשי" דאגלס בינג (אנ'), שלא היה גלוי לגבי היותו הומוסקסואל בזמן הצגתו. בשנת 1957, בעקבות פרסום דו"ח וולפנדן, שידר "BBC Radio" (אנ') תוכנית מיוחדת בשם "המצב ההומוסקסואלי" ולאחר מכן הנושא נדון בתוכניות הטלוויזיה "Lifeline" ו-"?Any Questions" (אנ') בשנת 1965 דחה ה-"BBC" את שידור הפרק "Horror of Darkness" של סדרת האנלוגיה הבריטית "The Wednesday Play" (אנ') עקב הכללת משולש אהבה הומוסקסואלי במהלכו.[139]
בעקבות חקיקת חוק עבירות מין 1967 שהכשיר הומוסקסואליות בהסכמה באנגליה וויילס, גדל הייצוג של סוגיות להט"ב בשידורים של ה-"BBC". בשנת 1970, הנשיקה הגברית ההומוסקסואלית הראשונה אי פעם בתקשורת הבריטית הוצגה בטלוויזיה, בין איאן מקלן וג'יימס לורנסון (אנ') במחזה אדוארד השני (אנ'). הנשיקה הנשית הלסבית הראשונה הוצגה מאוחר יותר ב-1974, בין אליסון סטדמן למיירה פרנסס (אנ') בפרק "Girl" כחלק מסדרת האנלוגיה "Second City Firsts" (אנ'). ב-1987, הסדרה איסטאנדרס הציגה את הנשיקה החד-מינית הראשונה באופרת סבון בריטית. ב-1995 שודרה תוכנית הקומדיה "Gaytime TV" בערוץ "BBC Two" שהייתה לתוכנית הראשונה שנועדה בעיקר לקהל להט"ב.
השמעת מוזיקה שכללה נושאי הומוסקסואליות המשיכה להיות מצונזרת על ידי ה-"BBC" לאורך שנות ה-70 וה-80. בשנת 1978, השיר "Glad to Be Gay" (אנ') של הזמר ההומוסקסואל הגלוי טום רובינסון נאסר להשמעה על ידי תחנת הרדיו "BBC Radio 1" (אנ') שמנוהלת על ידי ה-"BBC". בשנת 1984, שירי להקת הסינת'-פופ פרנקי הולך להוליווד בהם "Relax" (אנ') בשנת 1983, נאסרו באופן דומה מהשמעות בתחנת הרדיו בין היתר לאור העובדה שהלהקה הורכבה מהולי ג'ונסון ופול ראת'רפורד שהיו להם תפקידים מיוחדים בהרכב - השמעת קולות רקע וריקוד (בהתאמה) והיו להומוסקסואלים גלויים ומוחצנים, בעוד ששאר חברי הלהקה היו הטרוסקסואלים.
בשנת 2010, ה-"BBC Trust" (אנ'), הגוף המנהל של ה-"BBC" בין 2007 ל-2017, הפיק דו"ח שקרא לייצוג רחב יותר של להט"ב בריטים בתוכניות טלוויזיה.[140] במרץ 2019, בן האנט (אנ') הפך לכתב ההומוסקסואל הראשון של "BBC News" (אנ'), המחלקה האחראית על איסוף ושידור חדשות ואקטואליה של ה-"BBC".[141] ביולי 2020 שודרה הנשיקה החד-מינית הראשונה בערוץ הטלוויזיה לילדים בגילאי 6 עד 12 "CBBC" בבעלות "BBC" בעקבות מערכת יחסים ארוכת שנים בין שתי דמויות נשיות בסדרת הדרמה הקנדית לבני נוער נולדו לרקוד.[142] בנובמבר 2020, הוכרז שעל צוות העובדים בחדשות ואקטואליה של ה-"BBC" נאסר להשתתף במצעדי גאווה בבריטניה כדי "לא להיראות כמוטים פוליטית (אנ')".[143] מאוחר יותר ה-"BBC" הבהיר כי למרות שזה הוא לא איסור גורף, הצוות אמור לבקש רשות מהתאגיד לפני השתתפות באירועים מסוג זה.[144]
מאז שנות ה-70 של המאה ה-20, פוליטיקאים רבים שהוגדרו כלהט"ב מרחבי כלל המפה הפוליטית של הממלכה המאוחדת נבחרו ברשויות המקומיות והארציות של המדינה לתפקידים שונים, בהם הפרלמנטרית הלסבית הגלויה הראשונה מורין קולקוהון (אנ') שכיהנה בין השנים 1974–1979 כחברה בפרלמנט הבריטי.[146] לאחר הבחירות הכלליות בממלכה המאוחדת 2019, על פי ההערכות, 54 חברי הפרלמנט הבריטי שנבחרו לכהן הוגדרו כלהט"ב באופן גלוי, מתוכם 24 מהמפלגה השמרנית, 19 ממפלגת הלייבור, 10 מהמפלגה הלאומית הסקוטית ו-1 מהמפלגה הליברל-דמוקרטית.[147]
ג'יימי ווליס, חבר בית הנבחרים הבריטי מטעם מחוז ברידג'נד מאז 2019, מוגדר כחבר הפרלמנט הבריטי הטרנסקסואל הראשון בתפקיד לאחר שהצהיר בגלוי על התמודדותו עם דיספוריה מגדרית מילדות בשנת 2022.[148] ניקי סינקלייר (אנ') הפכה לפרלמנטר הטרנסקסואל הבריטי הראשון בממלכה לאחר שהחלה לכהן כחברת הפרלמנט האירופי מטעם וסט מידלנדס בין 2009–2014 ממפלגת הימין "UKIP" תחילה ולאחר מכן כמייסדת ומנהיגת מפלגת אנחנו דורשים משאל עם עכשיו (אנ') שקראו לפרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי.[149]
במרץ 2021, הבנק המרכזי של אנגליה הודיע כי בשטר הבא של 50 ליש"ט של הבנק האנגלי (אנ') יוצג אלן טיורינג בצד האחורי שלו. השטר החדש נכנס לתוקף ב-23 ביוני 2021, המשקף את יום הולדתו של טיורינג שהורשע בשנת 1952 בקיום "מעשה מגונה גס" (פעילות הומוסקסואלית) על פי החוק הפלילי הבריטי באותן שנים ובעקבות מעצרו נאלץ ליטול הורמונים נשיים (סירוס כימי) כחלופה למאסר, תהליך שהוביל להתאבדותו בשנת 1954.[150]
חבל ארץ | מעמד בחוק של פעילות הומוסקסואלית | הכרה בזוגיות חד-מינית | נישואים חד-מיניים | אימוץ על ידי זוגות חד-מיניים | התרת שירות צבאי של להט"ב | הגנה מפני אפליה (נטייה מינית) | הגנה מפני אפליה (זהות מגדרית) | הכרה בשינוי מגדר | חנינה | אחר |
---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
אנגליה וויילס | חוקי משנת 1973, גיל הסכמה שוויוני מאז 2001. | שותפויות אזרחיות משנת 2005. | חוקי מאז 2014. | חוקי משנת 2005. | משנת 2000. | איסור מוחלט על אפליה על רקע נטייה מינית. | איסור מוחלט על אפליה על רקע זהות מגדרית. | תחת חוק ההכרה במגדר 2004. | קיימת מאז 2017 (התעלמות זמינה מאז 2012). | סעיף 28 לחוק הממשל המקומי 1988 האוסר על "קידום מערכות יחסים חד-מיניות כקשר משפחתי מדומה" בוטל ב-2003. |
סקוטלנד | חוקי משנת 1981, גיל הסכמה שוויוני מאז 2001. | שותפויות אזרחיות משנת 2005. | חוקי מאז 2014. | חוקי משנת 2009. | משנת 2000. | איסור מוחלט על אפליה על רקע נטייה מינית. | איסור מוחלט על אפליה על רקע זהות מגדרית. | תחת חוק ההכרה במגדר 2004. | קיימת מאז 2019 (התעלמות זמינה מאז 2019). | סעיף א2 לחוק הממשל המקומי 1988 האוסר על "קידום מערכות יחסים חד-מיניות כקשר משפחתי מדומה" בוטל ב-2000. |
צפון אירלנד | חוקי משנת 1982, גיל הסכמה שוויוני מאז 2001. | שותפויות אזרחיות משנת 2005. | חוקי מאז 2020. | חוקי משנת 2013. | משנת 2000. | איסור מוחלט על אפליה על רקע נטייה מינית. | איסור חלקי על אפליה על רקע זהות מגדרית. | תחת חוק ההכרה במגדר 2004. | קיימת מאז 2018 (התעלמות זמינה מאז 2018). | N/a |
שטח | מעמד בחוק של פעילות הומוסקסואלית | הכרה בזוגיות חד-מינית | נישואים חד-מיניים | אימוץ על ידי זוגות חד-מיניים | התרת שירות צבאי של להט"ב | הגנה מפני אפליה (נטייה מינית) | הגנה מפני אפליה (זהות מגדרית) | הכרה בשינוי מגדר |
---|---|---|---|---|---|---|---|---|
גרנזי (ערך מורחב: זכויות להט"ב בגרנזי) |
חוקי משנת 1983, גיל הסכמה שוויוני מאז 2012. | שותפויות אזרחיות משנת 2012 בגרנזי, 2016 באולדרני ו-2020 בסרק. | חוקי משנת 2017 בגרנזי, 2018 גאולדרני ו-2020 בסרק. | חוקי משנת 2017. | הממלכה המאוחדת אחראית להגנה. | איסור מוחלט על אפליה על רקע נטייה מינית. | איסור מוחלט על אפליה על רקע "שינוי מין". | מאז 2007. |
ג'רזי (ערך מורחב: זכויות להט"ב בג'רזי) |
חוקי משנת 1990, גיל הסכמה שוויוני מאז 2006. | שותפויות אזרחיות משנת 2012. | חוקי משנת 2018. | חוקי משנת 2012. | הממלכה המאוחדת אחראית להגנה. | איסור מוחלט על אפליה על רקע נטייה מינית. | איסור מוחלט על אפליה על רקע "שינוי מין". | תחת חוק ההכרה במגדר (ג'רזי) 2010. |
האי מאן (ערך מורחב: זכויות להט"ב באי מאן) |
חוקי משנת 1992, גיל הסכמה שוויוני מאז 2006. | שותפויות אזרחיות משנת 2011. | חוקי משנת 2016. | חוקי משנת 2011. | הממלכה המאוחדת אחראית להגנה. | איסור מוחלט על אפליה על רקע נטייה מינית. | איסור מוחלט על אפליה על רקע "שינוי מין". | תחת חוק ההכרה במגדר 2009. |
טריטוריה | מעמד בחוק של פעילות הומוסקסואלית | הכרה בזוגיות חד-מינית | נישואים חד-מיניים | אימוץ על ידי זוגות חד-מיניים | התרת שירות צבאי של להט"ב | הגנה מפני אפליה (נטייה מינית) | הגנה מפני אפליה (זהות מגדרית) |
---|---|---|---|---|---|---|---|
איי ג'ורג'יה הדרומית ואיי סנדוויץ' הדרומיים | חוקי. | חוקי משנת 2014. | אין נתונים | הממלכה המאוחדת אחראית להגנה. | אין נתונים | אין נתונים | |
איי הבתולה הבריטיים (ערך מורחב: זכויות להט"ב באיי הבתולה הבריטיים) |
חוקי משנת 2001. | הממלכה המאוחדת אחראית להגנה. | איסור מוחלט על אפליה על רקע נטייה מינית. | ||||
איי טרקס וקייקוס (ערך מורחב: זכויות להט"ב באיי טרקס וקייקוס) |
חוקי משנת 2001 (גיל ההסכמה שונה). | קיים איסור חוקתי משנת 2011 שמכיר בנישואים הטרוסקסואלים בלבד. | הממלכה המאוחדת אחראית להגנה. | איסור מוחלט על אפליה על רקע נטייה מינית. | |||
איי פוקלנד (ערך מורחב: זכויות להט"ב באיי פוקלנד) |
חוקי משנת 1989, גיל הסכמה שוויוני מאז 2005. | שותפויות אזרחיות משנת 2017. | חוקי משנת 2017. | חוקי משנת 2017. | הממלכה המאוחדת אחראית להגנה. | איסור מוחלט על אפליה על רקע נטייה מינית. | |
איי קיימן (ערך מורחב: זכויות להט"ב באיי קיימן) |
חוקי משנת 2001 (גיל ההסכמה שונה). | שותפויות אזרחיות משנת 2020. | חוקי משנת 2020. | הממלכה המאוחדת אחראית להגנה. | |||
אנגווילה (ערך מורחב: זכויות להט"ב באנגווילה) |
חוקי משנת 2001 (גיל ההסכמה שונה). | הממלכה המאוחדת אחראית להגנה. | |||||
אקרוטירי ודקליה (ערך מורחב: זכויות להט"ב באקרוטירי ודקליה) |
חוקי משנת 2000, גיל הסכמה שוויוני משנת 2003. | משנת 2005 בקרב חיילי הכוחות המזוינים של בריטניה. | חוקי משנת 2014. | אין נתונים | הממלכה המאוחדת אחראית להגנה. | איסור חלקי על אפליה על רקע נטייה מינית. | אין נתונים |
ברמודה (ערך מורחב: זכויות להט"ב בברמודה) |
חוקי משנת 1994, גיל הסכמה שוויוני משנת 2019. | שותפות מקומית מאז 2017. | (היה חוקי בין נובמבר 2018 עד מרץ 2022 ובין מרץ 2017 עד יוני 2018). | חוקי משנת 2015. | הממלכה המאוחדת אחראית להגנה. | איסור מוחלט על אפליה על רקע נטייה מינית. | |
גיברלטר (ערך מורחב: זכויות להט"ב בגיברלטר) |
חוקי משנת 1993, גיל הסכמה שוויוני משנת 2012. | שותפויות אזרחיות משנת 2014. | חוקי משנת 2016. | חוקי משנת 2014. | הממלכה המאוחדת אחראית להגנה. | איסור מוחלט על אפליה על רקע נטייה מינית. | איסור מוחלט על אפליה על רקע "שינוי מין". |
הטריטוריה הבריטית באנטארקטיקה | חוקי. | חוקי משנת 2016. | אין נתונים | הממלכה המאוחדת אחראית להגנה. | אין נתונים | אין נתונים | |
הטריטוריה הבריטית באוקיינוס ההודי | חוקי. | חוקי משנת 2014. | אין נתונים | הממלכה המאוחדת אחראית להגנה. | אין נתונים | אין נתונים | |
מונטסראט (ערך מורחב: זכויות להט"ב במונטסראט) |
חוקי משנת 2000 (גיל ההסכמה שונה). | קיים איסור חוקתי משנת 2010 שמכיר בנישואים הטרוסקסואלים בלבד. | הממלכה המאוחדת אחראית להגנה. | איסור מוחלט על אפליה על רקע נטייה מינית. | |||
סנט הלנה, אסנשן וטריסטן דה קונה (ערך מורחב: זכויות להט"ב בסנט הלנה, אסנשן וטריסטן דה קונה) |
חוקי. | חוקי משנת 2017. | חוקי משנת 2017. | הממלכה המאוחדת אחראית להגנה. | איסור מוחלט על אפליה על רקע נטייה מינית. | איסור מוחלט על אפליה על רקע "שינוי מין". | |
פיטקרן (ערך מורחב: זכויות להט"ב בפיטקרן) |
חוקי. | חוקי משנת 2015. | חוקי משנת 2015. | הממלכה המאוחדת אחראית להגנה. | איסור מוחלט על אפליה על רקע נטייה מינית. | אין נתונים |
Seamless Wikipedia browsing. On steroids.
Every time you click a link to Wikipedia, Wiktionary or Wikiquote in your browser's search results, it will show the modern Wikiwand interface.
Wikiwand extension is a five stars, simple, with minimum permission required to keep your browsing private, safe and transparent.